יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

סליחה? ככה מבקשים סליחה?

 "כל הערב דיברנו מילים חדות כסכין, מילים נודדות מפיך אל תוך פי" (שלמה ארצי)

ככה נראית המריבה, בדרך כלל: מילים קשות, שתיקה, מבטים רושפי אש וריחוק.



ומה אז? איך עושים את הצעד כדי להתקרב? להתנצל?
יש בינינו שהם פייסנים באופיים, רודפי שלום, וקשה להם עם כעס וריחוק.
הם ממהרים להשלים ומתנצלים, ללא קשר לשאלה אם הם נושאים באחריות, רק משום שאינם יכולים לשאת מצב בו הם מרגישים דחויים.
לעומתם ישנם אנשי הכבוד, אלה שלא יתנצלו לעולם. הם חוששים שהתנצלות תיתפס כחולשה, או אולי כהודאה בטעות.
בעצם, כדי לבקש סליחה, צריך לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד הראשון.
זאת החלטה ששמה את הזוגיות שלנו במקום הראשון.

הקושי שבבקשת הסליחה הוא שתמיד, כשאנחנו מתנצלים, אנחנו מעמידים את עצמנו בעמדת פגיעות, אבל האמת היא שזה חלק מהסיכון שבזוגיות. האינטימיות בין שני בני הזוג באה עם תווית מחיר של סכנה, הסכנה להיפגע.

אחרי שמקבלים את ההחלטה לבקש סליחה, הצד השני צריך לבחור האם לקבל את הבקשה ולסלוח.
בבקשת הסליחה נוצר חוסר איזון במערך הכוחות בתוך הזוגיות, בן הזוג שצריך להחליט לסלוח נמצא בעמדת כוח. מצב שאינו בריא לזוגיות, ולא כדאי שיימשך הרבה זמן.
לסלוח זאת אמנות, אמנות הסליחה.
חשוב להפריד בין לסלוח ל- "לשכוח": אפשר לסלוח באמת ובתמים, לוותר על הצורך בנקמה ועדיין לזכור.
אפשר אפילו לכאוב ולהתאבל על מה שקרה! אבל כדאי לזכור שאי אפשר לסלוח - אם עדיין חושבים איך ומתי "נחזיר לו" - כי אין אפשרות לסלוח ולהמשיך לגבות את התשלום על אותה הסיטואציה שבן הזוג התנצל בעבורה.
במילים אחרות, אפשר לומר שכשסולחים - מי שסולח מוחק את החוב.
נכון, הסליחה גורמת למחיקה של החוב אבל לא של האחריות על המעשה.
כאשר הפוגע מבקש סליחה, הוא לוקח אחריות על המעשה שעשה.

חשוב לעשות את ההבחנה בין הענשה לבין תוצאה. כשהנפגע סולח הוא מוותר על ההענשה, אך ברור שעל הפוגע לשאת בתוצאות הפגיעה: אולי הנפגע ירגיש צורך להגן על עצמו יותר ויוכל לסמוך פחות על הפוגע.

בכל מערכת יחסים - גם המאושרת ביותר -  כל אחד מבני הזוג, בשלב זה או אחר, יצטרך לבקש סליחה.
בצד המבקש חשוב לדעת לקחת אחריות, וחשוב גם לסלוח, מהצד השני.
אז נחזור לרגע לכותרת, ציטוט ממערכון של הגשש - ותרשו לי לחלוק עליהם: כשגברי אומר "תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר, תהיה סמרטוט" - אין צורך להגיע לשם.
הרי אמרנו, שכשמבקשים סליחה - צריך להיות כנים.
בהצלחה,
ואם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות אלי דרך דף האוהדים או ישירות למייל.

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

בבית חלומותי אשר ב...

הם ישבו מולי;
הוא חולם לעבור לגור בצפון, זה מה שירחיב את לבו.
היא רוצה לגור קרוב לירושלים, שם גדלה.
זוג אחר, נזכר בערגה, בתקופה בה גרו בדרום והכל היה פשוט יותר. עכשיו הם מחפשים דירה ושום דבר כבר לא טוב.

זוג אחר ישב מולי והתלבט בשאלה אם הם בשלים לעבור לגור יחד, ואם כן - בבית שלו? בבית שלה? בדירה שישכרו יחד?




המעבר למגורים יחד הוא סוג של "מירוץ שלוש רגליים", מכירים?
המירוץ הזה שבו קושרים יחד את רגל שמאל של אחד הרצים לרגל ימין של השני, שצריך לפתח קצב משותף ולדעת איזו רגל מרימים ומתי - כדי להגיע לתיאום.

הבעיה במעבר דירה למקום מרוחק, בשל העדפה של אחד מבני הזוג, היא שלפעמים השני מרגיש שוויתר, שעכשיו, משקיבלה את מבוקשה, היא "חייבת" לו.

כשהמעבר הופך להיות קרב שהמטרה בו היא ניצחון, אבל ברור שאחד ינצח והשני יפסיד, אם זאת התחושה כשמעלים את נושא המגורים, ברור מדוע השיחה טעונה, או מתפתחת ישר למריבה.

נחזור לדימוי מירוץ שלוש הרגליים: אנחנו רוצים לפתח תיאום וקצב פנימי שמתאים לנו.
איך מייצרים דבר כזה? הרי גם אחרי שבתחומים רבים נוצר התיאום המיוחל - פתאום יש נושא טעון חדש, משהו שלא חשבנו שהוא מורכב או בעייתי - והזוגיות שוב יוצאת מהמקצב.

אז מה אפשר לעשות כש:
  • המעבר הוא למקום שאני פחות רוצה לעבור אליו.
  • המעבר לא בזמן שמתאים לי.
  • המעבר אומר שאיאלץ לוותר על המרחב הפרטי שלי.
- השלב הראשון הוא ההכרה של כל אחד עם עצמו, מהו המחיר שנדרש עבור המעבר, למה הוא מוכן ומה מפריע לו בנושא.
- השלב השני הוא לשאול את הצד השני מה חשוב, ועל מה הוא או היא מוכנים להתפשר.
- בשלב השלישי כדאי לוודא ששמעתם נכון את העמדה של הצד השני, כפי שהצד השני התכוון לה.
- בשלב הרביעי בדקו אם אתם מרגישים שהובנתם.
עכשיו הדרך פנויה יותר לדבר על המעבר.
ניסיתם? 
איך הייתה לכם החוויה הזאת? 

ספרו לי.


keren@kerenor.info
אתם מוזמנים להרשם ולעקוב אחרי הבלוג, להגיב בדף הפייסבוק וכן לטייל באתר

יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

מה חיוני ומה פינוקי או איך בונים רשימת קניות

מה טוב בשבילי? מה שטוב בשבילך?

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הדבר הזה שהוא עבורו/ה "מוצר צריכה בסיסי". משהו שכשאין אותו בבית יש תחושה שאין שום דבר בבית, עבורי זה עגבניות, אם אין עגבניות אי אפשר להכין סלט בכלל!


(אגב, היום לא היו בבית עגבניות והכנתי סלט נחמד מחסה, נבטים ובצל יבש-אבל זה לא בלוג בישול).
לפעמים מה שבעיני נחשב בסיסי, עבור השני נחשב מותרות ואם החלטנו שאנחנו מצמצמים בהוצאות המזון שלנו-לדוגמא אז יכול להיות שנמצא את עצמינו בוויכוח לא פשוט, או יותר גרוע שאחד הולך לקניות ולא קונה את הדברים החשובים-בסיסים עבור השניה.

אם החלטתם שמצמצמים את רשימת הקניות לסופר ואז הרשימה הזו על המקרר פתאום כוללת דברים שבעיניכם הם מותרות או שאתה עוזר לבת הזוג שחזרה מהסופר לפרוק את השקיות ומגלה מספר דברים שבעיניך הם מותרות ואז מתחיל הדיון הפנימי אצלך בראש:
אבל סיכמנו שמצטמצמים שלא קונים את זה, היא בכלל לא מקשיבה לי, רק אני מודאג מהמצב הכלכלי שלנו וכך זה ממשיך, עד שיוצאת איזו עקיצה שמציתה מריבה גדולה, שמסתיימת בתחושת בדידות מעיקה.
תסריט פנימי נוסף הוא שהיא לא מביאה את הדבר היחידי שהיה חשוב לך לא לוותר עליו ואז אתה מרגיש שאתה לא ממש חשוב, לא רואים את הצרכים שלך ושוב עקיצה, ויכוח, מריבה, בדידות.

כשרוצים לצמצם הוצאות על קניות בסופר, מדובר בעצם בדיאטה, דיאטה כלכלית, אבל אם כשאני עושה דיאטה אני עושה חישוב עם עצמי על מה אני מוותרת ועל מה אני מתפשרת ואיפה אני מזייפת פה זה יותר מורכב, שכן מדובר בגוף כלכלי אחד, אנחנו יחד מחליטים על מה כן ועל מה לא וזיופים יותר קשים בשניים, כי נקודת שבר יכולה להיות לכל אחד בזמן אחר.

הנה כמה רעיונות ראשוניים:
1. דברו על הדברים שחשובים לכם והחליטו כמה "פינוקים" מותר לכל אחד.
2. אם משהו נראה פינוק לאחת ולשני נראה בסיסי דברו על זה מתוך הבנה שיש פה אולי עניין של נקודת מבט שונה
3. אם ממש לא הולך הקציבו לכל אחד תקציב "זיופים" שבו הוא יכול לרמות קצת את הדיאטה הכלכלית.

כתבו לי מה הטיפים שעובדים בשבילכם,
keren@kerenor.info
אתם מוזמנים להרשם ולעקוב אחרי הבלוג, להגיב בדף הפייסבוק וכן לטייל באתר

חופש גדול וזוגיות או איך לעבור את השבועות אחרונים לחופש הגדול?


 "אבא תגיד לו, הוא לא נותן לי...", "אמא, היא מרביצה לי!"

זה פס הקול בשבועות האחרונים, כבר יצאתם לחופשה משפחתית, סבא וסבתא טסו לחו"ל רק כדי שלא יגייסו אותם.
עמוס,אבל, התחושה הכי קשה בתקופה של עומס גדול היא התחושה של "אי שוויון בחלוקת הנטל". אני יכולה לעמוד בעומס אם אני יודעת שיש איתי שותפים לדרך.
ככה זה גם בזוגיות: את יכולה לעבור תקופה עמוסה עם עבודה וילדים אם את יודעת שהוא מבין ונושא בחלק שלו. אתה יכול לצאת מוקדם מהעבודה ולהתגייס להפעיל את הילדים אם אתה יודע שהיא עושה את החלק שלה.
לא צריך חשבנאות מדוייקת כדי שזה יעבוד, אלא כל אחד עושה את הדברים שהוא יכול; מה שמתאים לאופי שלו, למערכת היחסים שלו עם הילדים, לאפשרויות שיש לו מול הבוס. עדיין התחושה שאנחנו יחד היא החשובה ביותר.
לכן הטיפ הכי משמעותי שאני יכולה לתת לכם עכשיו, כדי להגיע בשלום לראשון בספטמבר, הוא לקחת פסק זמן לעצמכם, בכל דרך שמתאימה לכם: לצאת לבית קפה, לצאת להליכה משותפת... אבל לקחת זמן שבו אתם יחד ומדברים, מתאמים עמדות, תקציבים, בונים את התוכנית שלכם, מהם הערכים שאתם רוצים שיבואו לידי ביטוי בחופש הזה? מה הייתם רוצים להשיג? מהם הקשיים שאתם צופים ואיך הייתם רוצים להתמודד איתם?וגם כמה שניות של מה נשמע ועדכון אישי לא יזיקו.

יש לכם טיפים שלכם?
אשמח לשמוע,
keren@kerenor.info
אתם מוזמנים להרשם ולעקוב אחרי הבלוג, להגיב בדף הפייסבוק וכן לטייל באתר